אחת השאלות המרכזיות העולות במהלך טיפול שורש הוא: האם יש צורך לבצע את הטיפול במספר פגישות כאשר ביניהן מבוצעת חבישה עם קלציום-הידרוקסיד (באופן מסורתי).

 הגישה שהיתה נהוגה לפני כמה עשורים היתה לדחות את איטום התעלות עד להשגת תרבית שלילית. אכן כן…רופא השיניים היה לוקח תרבית מהתעלה ורק כאשר היה מקבל תרבית שלילית, היה אוטם ומסיים את הטיפול. לקיחת התרבית נזנחה מסיבות רבות. בלי להיכנס לפרוט יתר, ניתן לציין כי השגת תרבית שלילית מראה על הורדה משמעותית בכמות החיידקים אך האזורים, שלא נוקו או שאינם נגישים למיכשור

האנדודונטי (חיידקים בתוך הטובולי הדנטינלים, שקעים וחריצים, קומיוניקציות בין תעלות סמוכות, איסטמוס),  נשארו מזוהמים וובעתיד יגרמו להשארות המחלה הסב-חודית.

שתי השאלות במרכזיות הן:

  1.  האם אנו משיגים נקיון טוב יותר (ולכן תוצאות, "הצלחה" טובים יותר) כאשר אנו מבצעים את הטיפול בכמה מפגשים?
  2. האם חומר החבישה מבצע עבורנו חיטוי ייחודי ולכן יש חשיבות לבצע "הפסקה" וחיטוי תרופתי ורק אז איטום?

לפני כמה עשורים התשובה היתה "כן". לקח זמן רב ומחקרים רבים כדי לשנות את המוסכמה ואת ההרגלים.

 לכאורה, יותר זמן עבודה משמעותו יותר נקיון. אין ספק שטיפול של חצי שעה אינו שקול לטיפול של שעה וחצי. בטיפול הארוך יש יותר זמן לבצע הרחבה  ויש יותר זמן מגע בין חומר השטיפה לקירות התעלה. אך צריך לזכור שאת היקף  ההרחבה של התעלה אנו מחליטים בתחילת הטיפול (ומבצעים שינויים קטנים במהלכו) ולכן רק במידה ולא סיימנו את ההרחבה (כלומר את ההכנה המכאנית) תהיה הצדקה לקביעת פגישה נוספת. עובדה מעניינת נוספת היא שחומר השטיפה יעיל כאשר הוא בא במגע עם החייידקים, ולכן אינו עובד בנישות שהפוצרים לא הגיעו אליהם. ברגע שסיימנו את ההרחבה, הגדרנו גם את אזור הפעולה של חומר השטיפה. הוספת זמן שטיפה לא תוריד עוד את כמות החיידיקים.

במחקרים רבים נבדקה השפעת חומר החבישה במהלך הזמן בין הפגישות. כאשר הוא בא במגע ישיר עם שארית רקמה (שנשכחה בהכנה הראשונה), הוא מסוגל לרכך אותה ולשפר את יכולת פינוייה בפגישה השנייה. אך בדומה לחומר השטיפה, נמצא כי חומר החבישה אינו יעיל בעומק הדנטין ובנישות אי-רגולריות. החומר אמנם חודר אך עובר ניטרול (בופרזציה) בתוך טובולי הדנטין. אם כך…חומר החבישה הכרחי, בעיקר, כדי למנוע גידול של חיידקים שאריים כאשר אין בררה ויש צורך לקבוע פגישה טפולית נוספת אך יעילותו כחומר החודר לאזורים לא נגישים נמוכה מאד. חבישה ארוכה עם קלציום-הידרוכסיד פוגעת בחוזק הדנטין ומורידה את עמידות השן להיווצרות שברים. זהו אחד החסרונות הבולטים בתהליך האפקסיפיקצייה המסורתי. בתהליך המודרני אין אנו מבצעים חבישה ארוכת טווח. חסרון בולט נוסף הוא הדלף השולי של רוק דרך שולי הסתימה הזמנית, דרך צמר הגפן ולתוך התעלות במהלך זמן ההמתנה.

לסיכום:

ההכנה הכמו-מכאנית הראשונית היא החשובה. יש להקדיש מספיק זמן טיפול בפגישה הראשונה מפני שהיא המכרעת. טיפול ראשוני פזיז יוביל להשארת אזורים לא מורחבים, תעלות לא מטופלות, נישות ושקעים צרים מלאים ברקמה נמקית. במצב זה חומר החבישה לא יועיל למטופל ולא יביא להצלחת הטיפול. יש להבין כי הכנה "עגולה" בתעלה המרכזית אינה מספיקה ויש להשלים את ההכנה באופן תלת-מיימדי. לשם כך כדאי לנסות ולדמיין מהו מבנה התעלה האמיתי ולהתאים את אופן העבודה למבנה זה.